יום ראשון, 18 בפברואר 2018

י"ג עיקרים שקרו אתמול

February 15   2018

1.על הבוקר מוקדם הבאתי לבן שלי סל מאמא שלו. אין כמו סל מאמא וברור שמדובר על מה שבתוך הסל. רק מי שהפסיק לקבל סלים מההורים יודע ומבין.
2.הגעתי לחנוק וראיתי שוטרים סוגרים את הרחוב מהקטע של בן יהודה אידלסון ועד אלי. הסיבה חפץ חשוד באוטובוס. ברור שלא קרה כלום אבל זה סוג של תזכורת, כמו גם תרגולת לשכונה הכללית של מזרח תיכון ישן ונפיץ.
3.הלכתי למרקפה וראיתי שכולם בסדר והחיים יפים וקרואסון זה לא הכל בחיים ויש גם גבינית וסנדביצ'ים.
4. ע. הגיע ולקח את המטבעות שהכנתי והכל באווירה נינוחה ושקטה. שמתי לב שאנשים רגועים מדברים בשקט וזה עושה טוב לאווירה הכללית ואמרנו שכסף זה לא הכל בחיים אבל עדיף שיהיה.
5. ב. דיבר איתי על מטבעות שיגיעו אליו בצהריים ושאל מה ניתן לקבל עבורם. אז ניסינו בשיחה בטלפון והבנתי שהכי עדיף תמונות בוואטסאפ ואכן 5 תמונות חוסכות לפחות 7 דקות שלמות ואי הבנות. חבל שלא ניתן לעשות שלום בוואטסאפ.
6. זאנה הגיעה עם מירון התינוק וקנתה מטבע לאיגור כי זה יום האהבה ואין בכלל נשים שאני מכיר שקונות מטבעות ובטח לא לבן הזוג. זאנה השוויצה עם מירון המתוק ואני עם תמונות של עלמה הנשמה.
7. חזי צילצל אלי וסיפר שכעת הוא בבית אבל היה הרבה זמן באיכילוב ושאני לא מתעניין. המנתח הערבי שטיפל בו במסירות מיוחדת הוא נוירוכירורג מעולה. מבחינתו זה הרבה יותר טוב מרופא לא ערבי. ברור שגם דיברנו על זה שהאשכנזים מנסים לפרמט את בני הארץ וברור שזה לא יעבוד ובסוף תגיע המהפכה האוניברסלית שפה יהיה מרכזה. אני הקשבתי וחזי דיבר ומפעם לפעם הרמתי לו להנחתה. אם לחזי יש מצב רוח טוב אז כייף לדבר איתו. זה נכון לגבי כל אחד.
8. צילצלו מהוצאת הספרים "קוראים", שמפיצה את ספרו החדש של יגאל ארקין, מזומן בזמן סיפורה של מדינה 70 שנות מטבע בישראל. התחילו להסביר לי ועניתי שאני אוחז בספר עצמו שהביא לי אלון מליס ובאדיבות המחבר עצמו ואין צורך בפגישה מקדימה ואני מבקש 10 עותקים בעברית וגם 10 באנגלית. שאלו איך אני משלם ועניתי איך שרוצים.

מזומן בזמן סיפורה של מדינה.
70 שנות מטבע בישראל. כתב יגאל ארקין.
צילם אפי שחק

9. מישהו צילצל לנייד שלי והזדהה בשם נתן פנץ. זה היה מעט מפתיע אבל מיד עניתי לו שנראה לי שהוא מצפת וקשור לכדורגלן מפעם שעשו לו אנדרטה ממתכת בכיכר ביפו. עורך דין פנץ היה די המום ורצה להגיע ולהראות לי בולים ועניתי לו שברבע לארבע זה בסדר כי בדיוק עכשיו אני יוצא לבחוץ.
10. קבעתי עם יואב איתמר בסינית שבשלום עליכם והגעתי לשם 5 דקות לפני הזמן. יואב הגיע בדיוק בשעה 2 וחצי וגם עם אוזניות גדולות. ציינה קורט מקום בסדר והאקוסטיקה הכי טובה באזור. אכלנו הכל וגם 2 כדורי גלידה לכל אחד. יואב אמר שהוא עובד על ספר משפחתי של משפחת שרון. לא אריאל כי אם 3 דורות של אדריכלים וברור שזה אחלה תל אביב ואפילו עירוני ה' קשור.
11. נתן פנץ הגיע אבל לא מצא חניה זמינה, אז ניגשתי לרכב שלו וראיתי את הבולים וכצפוי לא היה כלום כי אין כלום, אבל התחלנו לדבר ככה בפינה של רחוב טרומפלדור ולמדתי שהוא קרוי על שם אותו כדורגלן ולוחם האצ"ל. במקור הוא ומשפחתו מתל אביב ואפילו מרחוב סוקולוב 41. נתן לא התרגל לקור הצפתי. העבודה והלקוחות שם והוא בצפת מתחילת שנות השישים כי אביו החליט שתפקידו להיות חלק מייהוד הגליל. נתן הבטיח שיגיע אלי ונדבר בנחת למרות שדיברנו על כל אנשי צפת שהכרתי מלבד אבו מאזן. אני גם מאמין וגם מצפה.



נתן פנץ 1948-1917 כיכר ביפו פסל צבי גרא, 2002
מלוחמי האצ"ל* שנפלו במלחמת העצמאות בקרב לשחרור
יפו. נולד בבֶּלָרוּס, עלה לארץ–ישראל ב–1921 עם הוריו, למד
בגימנסיה הרצליה ואחר כך בנורדיה. שיחק כדורגל במכבי
תל–אביב, 1933-1939 ,ומ–1939 - בבית"ר תל–אביב.
והשתתף גם בתחרויות בין–לאומיות בנבחרת הארצית. עבד
בעיריית תל–אביב, היה פעיל באצ"ל ונפל בקרב כשבועיים
לפני הכרזת המדינה. ב–1990 החליטה בית"ר תל–אביב
לקרוא על שמו את בית הספר לכדורגל שלה.
מתוך מדריך הרחובות של עיריית תל אביב יפו

12. מרדכי מטבריה הגיע והבטחתי לו טרמפ לאוטובוס בחזרה. עברנו בכיכר אצל ב. ולקחתי המטבעות. הייתה פגישה בסדר ומרדכי אמר שב. איש מדהים ומיוחד וגם מרשים. לא אמרתי למרדכי שב. היה פעם טייס מיראז'. בדרך לאוטו ראיתי חנות ספרים עם לוגו ירוק. נכנסנו פנימה ורציתי לקנות את ספר הביכורים של הדס מזרחי בשם אולי אלד קשת. המוכרת פתחה עיניים. אחרי שעשתה ברור במחשב, הסבירה שסטימצקי לא מחזיקים את הספר. חבל אבל יש עוד מקומות.
13. מרדכי ירד בדרך נמיר ואני המשכתי הביתה עם וייז והגעתי. מיכלי בבית וזה יופי. שאלתי את מינה מה היא הכינה ליום האהבה והיא צחקה כי הקדמתי אותה בשאלה והיא עוד מחכה לפרחים מארועים קודמים. ראינו טלוויזיה והערכנו שביבי לא יישן בלילה. אני שאלתי אם היא חושבת שביבי עושה אהבה בזמנים האלה. מינה אמרה שלא נראה לה.

הגבאי מרוקן כל יום - וכל הזכויות שמורות ליאיר נחמני

Feb 18   2018



פעם מקבץ נדבות הגיע לעיירה רחוקה במסעו המקיף. הוא צבר סכום ממש בסדר ולא ידע היכן להחביאו מליסטים. הלך לרב המקומי וביקש עזרה. הרב הפנה אותו לגבאי הצדיק. הגבאי שמע את מקבץ הנדבות וראה כי יש לו ערמה מכובדת ולא קטנה. אמר לו "הנה יש פה אצלי צנצנת זכוכית. שפוך את הכסף פנימה וכל יום תוסיף את הפדיון עד שיהיה מלא" מקבץ הנדבות הכניס את כל שהיה לו והצנצנת הגדולה התמלאה כמעט עד הסוף. למחרת הוסיף וככה הוסיף כל יום. להפתעתו שם לב שכל יום מפלס הצנצנת הלך וירד. בסוף ניגש המקבץ לגבאי ושאל אותו ככה "תגיד כמה אני צריך להוסיף עד שלא ישאר שום דבר?..."

בס"ד קהל קדוש אנו חייבים לשפץ את בית הכנסת
תרומות תתקבלנה בברכה
הגבאי מרוקן כל יום את הקופה. 
רחוב יאיר שטרן


יום שלישי, 13 בפברואר 2018

אלו הם חיי בפלשתינה א"י / כתב יוסף שחם

February 11    2018

בימינו אלה כשהילדים משחקים ב"עץ או פלי", אני לא בטוח שהם יודעים בדיוק, במה מדובר ולאיזה מטבעות משוייכים הכינויים. אנחנו ילידי ארץ ישראל בעידן המנדט הבריטי, שיחקנו והימרנו במטבעות פלשתינה עם ענף הזית בצד האחד ופלשתינה א"י בצד השני. השחלנו למחרוזת חצאי גרושים עם חור והתפללנו שיום אחד יהיה לנו "שילינג" שלם מכסף (50 מיל). היו אלה ימים אחרים ורחוקים.


עץ או פלי. מטבעות 1 מיל פלשתינה (א"י)


מטבעות 5 מיל עם חור וחוט. חצי גרוש וגם תעריפה

על הויכוחים והמו"מ בין תושבי הארץ היהודים, הערבים ושלטון המנדט הבריטי עד לאישור נוסח הטקסט שהופיע לבסוף על הבולים המטבעות והשטרות, היטיב לספר רפי דביר - רפאל דבח בספרו המרשים והמיוחד בשם שטרות מועצת המטבע של פלשתינה (א"י) שראה אור במהדורה קטנה בעברית של 250 עותקים ממוספרים.



ספרו של רפאל דבח שטרות מועצת המטבע של פלשתינה (א"י) 
מהדורה של 250 עותקים. עותק 211

כל ילד, באותן שנים, אסף בולים. בולי המנדט הפשוטים והלא מרשימים היו בחזקתו של כל זאטוט מ-3 מיל ירוק עם קבר רחל, 5 מיל עם מגדל דוד ועד 500 מיל אדום עם טבריה וים כנרת. בול יקר זה נחשב לנדיר.

בולי חו"ל היו סיפור אחר. חליפת מכתבים, שלא כמו בימינו, הייתה נפוצה מאד. את הבולים "רחצו" במים מהמעטפות, יבשו בין דפי עיתון, רצוי "דבר", ואחר כך הדביקו במחברת, מעין אלבום בולים, בדבק קמח שהרס את הבולים. לכל ילד היו הבולים היקרים לליבו, הנחשבים ביותר היו המשולשים שאותם רכשנו בחנות

מטבעות 50 מיל מנדטורים. שילינג

חמישה ועשרה פונטים פלשתינאיים עם המגדל הלבן ברמלה

היו גם מעטים שאספו מטבעות. מטבעות המנדט הבריטי מיל, שני מיל ו5 מיל עם חור היו נפוצות ובהישג יד של כל ילד אבל הגרוש עם חור, 20 מיל, שלא לדבר על 50 מיל שכונה "שילינג" ואוצר קטן של 100 מיל היו מטבעות בעלות ערך כלכלי רב. שטרות הכסף מנייר שהן הן מושא האספנות האטרקטיבי ביותר של ימינו, נאספו כנראה, בידי אספנים בוגרים בודדים.


צילום מאה פונט פלשתינאיים (א"י) 1927 A000811 CANCELLED

פעם בשבוע קיבל כל ילד, אפילו בקיבוץ בו גדלתי, מטבע של מיל, או שני מיל ושלשל אותה בחרדת קודש לקופסה הכחולה של הקק"ל, כי כפי ששרנו אז, "את קופסא את קופסתנו, את גואלת אדמתנו."
באותן שנים, שנות מלחמת העולם השניה, הגיעו לארץ ניצולים משואת יהודי אירופה. אנחנו הילדים הצלחנו ל"שנורר" מאנשים אלה מטבעות מארצות רחוקות. זכורות לי היטב המטבעות העשויות ברזל, מארצות שונות באירופה, שיוצרו כך עקב המחסור בנחושת. את אוסף המטבעות שלי שכלל כ-100 פריטים אצרתי בקופסת פח של סיגריות פליירס. הקופסה רשרשה וקישקשה כמו שנאמר במקורותינו "איסטרא בלגינה קיש קיש קריא".
אינני זוכר מה עלה בגורלו של אוסף קטן זה, אך הוא היה הטריגר לאיסוף בשנים מאוחרות יותר.
שטרות הנייר המנדטורים החל מ-500 מיל, לירה, 5 לירות, 10 לירות, 50 לירות וכמובן 100 לירות היו "אוצר" של ממש. זכור לי שראיתי מספר פעמים גם שטרות של 50 לירות או פונט, כפי שנקראו אז. על קיומו של שטר 100 פונט נודע לי רק לפני כ-20 שנה.



פונט פלשתינאי (א"י) 1939 שטרות כסף הם מטבע חוקית לתשלום כל סכום שהוא
צילם אליעזר מורב

סיפור קטן יש לי על הפעם היחידה שהיה בחזקתי שטר כסף. סבא שלי שהיה איש דתי וחי ברחובות, מאד רצה שאשאר לישון בביתו. לילד הקיבוצניק מקבוצת שילר זו הייתה הקרבה רצינית. כדי לפתות אותי, הראה לי הסבא שטר סגול של 500 מיל והבטיח לתתו לי אם אמלא את רצונו. ביקשתי את התשלום מראש, מכווץ ומבוהל ,עם שטר 500 מיל מקופל טוב טוב ביד, שכבתי ער על ספה מחופה קטיפה אדומה, כשבחדר ריח חזק של בית יהודי, צחנת פתילית השבת וניחוח גפילטע פיש. כעבור כשעה נמלטתי משם עם השטר האחוז טוב טוב ביד, אל מיטת הברזל הסוכנותית, בבית הילדים בקבוצת שילר.


על ערכו הגדול של הכסף באותן שנים מעידים מעט פרטים שסיפרו לי הורי. בשנות ה30 המוקדמות הרוויחה אמי כפועלת קטיף תפוזים 10 גרוש ליום. אבי שהיה בעל מקצוע, נגר תיבות אריזה, הרוויח 30 גרוש ליום.
כאשר חיו הורי בתל אביב ב1933, היתה אמי עוזרת הבית של ליאו קויפמן, הוא הוא ליאו קדמן מיסד מוזיאון המטבעות. היא הרוויחה 3 לירות לחודש, מסכום זה שלחה לירה אחת למשפחתה בפולין. המשפחה בת 5 נפשות התקיימה מאותה לירה חודש ימים. פעם אחת נגנבה הלירה בעת המשלוח. היתה זו טרגדיה כלכלית של ממש. בביתו של קדמן נאסר על אימי להיכנס לחדר בו נשמר אוסף המטבעות העתיקות. היום מצוין מיקומו של בית קדמן, בשלט כחול של המועצה לשימור אתרים ברחוב של"ג 5 בתל אביב.



מטבעות מנדט באריזה לתיירים. 1, 2, 5, 10, 20, 50, 100 מיל 
צילם אליעזר מורב

נתונים אלה נותנים מושג על הערך הכלכלי הרב של מטבעות פלשתינה א"י. ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל היתה הלירה הפלשתינאית שווה ל4$ של אמריקה. פועל חקלאי הרוויח לירה אחת ליום עבודה.
אספני בולים, היו אז לרוב. אספני מטבעות מעטים ואספני שטרות היו נדירים כמו השטרות עצמם. על אספן שטרות של אותם ימים, שנות ה40, אני רוצה לספר. כשראה איזה מכר שאני אוסף מטבעות, סיפר לי על אספן שטרות ומטבעות בקיבוץ השכן, נען. היה זה זאב גדול, שאכן היה נפיל של ממש. שלפתי מזכרוני את המידע ופניתי לארכיונאית של קיבוץ נען. היא הפנתה אותי לבני המשפחה וכך מספר מירון גל, בנו, על אביו האספן.
" אבי – זאב גדול (גרוס) עלה מגרמניה בשנת 1934 והגיע לקיבוץ נען. איני בטוח מה הניע אותו להיהפך לאספן של בולים, מטבעות ושטרות, אך ברגע שהחל בכך, עשה זאת כמו "יקה" טיפוסי. אלבומים מסודרים לכל נושא, רכישת קטלוגים של הארצות העיקריות, השארת מקום לפריטים שלא היו בידו והצבת מטרות להשיגן. יכולות כספיות לא היו בידו והדרך להשגת בולים ושטרות חסרים, הייתה על ידי איסוף בולי המנדט של פלשתינה, ניקויים וסידורם לפי סוגים, בקבוצות של 50 או 100. מצוייד בהרבה הלקטים כאלה, היה נוסע לתל אביב לחנויות הבולים המעטות שהיו אז ומשיג תמורתם בולים ושטרות שהיו חסרים לאוסף.
זאב גדול איש קיבוץ נען, אספן שטרות בשנות ה40

כבר בתור ילד הצטרפתי אליו לאיסוף, אני זוכר שלאבא היה ארון מיוחד, שהיה נפתח לשולחן עבודה עם מנורה, שם היה מבלה שעות רבות בסידור האוסף הגדול בן עשרות האלבומים.
בשנת 1960 כשעזב את הקיבוץ נמכר האוסף, כדי לסייע בפרנסת המשפחה", יהיו שורות אלה גלעד לזכרו של אספן שקדן משכבר הימים.
כשקמה מדינת ישראל ב 1948 והונפקו השטרות החדשים של בנק אנגלו פלשתינה, שמחו האנשים להחליף את הכסף הישן והבלוי בשטרות החדשים ביחס של אחד לאחד. לא זכור לי שמישהו העלה על דעתו לשמור שטרות מנדט. הפעם הבאה בה נתקלתי בשטרות אלה היתה לאחר מלחמת ששת הימים ב1967, בעת טיול בג'נין. ישבתי נינוח עם משפחתי בבית קפה, בחנות הסמוכה נמכרו מזכרות לתיירים. המוכר משך חוט ארוך ועליו היו תלויים עם אטבים, עשרות פונטים מנדטוריים בצבע ירוק. לא זכור לי שהיה ביקוש ל"סחורה" זו.
בשורות קצרות אלה נסיתי לדלות מזכרוני את היחס לשטרות הכסף המנדטורים ב-70 השנים האחרונות ,עד לימינו אלה בהן הם פריט לוהט, נדיר ומבוקש על ידי אספני השטרות בארץ ובארצות השכנות.

יום שני, 12 בפברואר 2018

בהזדמנות זו, שחיים גורי מת / כתב יוסף שחם מושב נטעים

February 1    2018

חיים גורי , באמת משורר וסופר חשוב ואישיות עם היסטוריה מרתקת, הלך לעולמו, יהי זכרו ברוך!
המדיה, על כל ענפיה, העניקה לו כבוד רב וסקרה את יצירתו ומהלך חייו לאורך ולרוחב בפירוט רב, כיאה לאישיות מיוחדת זו.
רציתי להאיר פן אחר בחייו ועל הפגישה האקראית, אך מעניינת, שהיתה לי במחיצתו.
חיים גורי היה אוהד כדורגל נלהב, סיפרו ששיחק בנבחרת בית הספר כדורי, בו למד בעלומיו. גם אני בעוונותי, הייתי נלהב אז, בשנת 1959, לספורט זה. לנבחרת ישראל, היתה אז עדנה, בנהולו של המאמן האגדי גיולה מנדי, זכתה הנבחרת, במספר נצחונות יפים.


באחד הימים בשנה זו, צעדתי ברחוב אבא הלל ברמת גן, עם אלפי אנשים נוספים, לאחד ממשחקי הנבחרת באצטדיון הלאומי, הרחוב המה אנשים, לפתע נעצרה על ידי מכונית והנוסע ליד הנהג קרא לי: "בוא הנה קצינצ'יק נוסעים לאיצטדיון" הייתי אז חייל במדים, מייד זיהיתי את חיים גורי, שהיה אז, אם אינני טועה עיתונאי בעיתון למרחב של אחדות העבודה, (היתה פעם מפלגה כזו).
התנועה היתה כבדה, הדרך עמוסה, מיד הסב גורי ראשו לאחור והחל להתפייט . התקופה היתה תקופת בחירות, אחת מאותן בחירות, בהן השאלה היתה האם מפא"י, בראשות בן גוריון, תזכה ב50 או ב45 מנדטים, תעמולת הבחירות היתה מבוססת אז על נייר, פתקים, עלונים, כרזות במאות ואלפים, כיסו את הלוחות, הקירות והתגוללו על הכביש, אומר לי גורי: " מה דעתך אם על כל הניירות האלה, יכתבו שירים, ספרים, מאמרים ? איך היינו נראים ?", שתקתי,מה כבר היה לי לומר נוכח הגיג עמוק שכזה.
המשכנו בנסיעה והוא ממשיך " אם היו מקימים רשימה לבחירות ובראשה רפי לוי, גלזר, חודורוב וסטלמך (כוכבי הנבחרת) איזה פייט הם היו נותנים למפא"י בבחירות" שתקתי ארוכות נוכח תובנה פוליטית ניצחת זו.
סוף סוף הגענו לאיצטדיון, ירדנו, הודיתי לו ולנהג הרכב, חיים גורי מתחיל להסתובב, מחטט בכיסים, בודק ברכב ולא מוצא את הכרטיס למשחק ואז אמרתי לו, "אם לא היית כל כך בעננים היית גם אתה נכנס למשחק" הסתובבתי והלכתי.


בית כנסת חללי צור על שם יורם סופי ז"ל ויששכר אהרוני ז"ל
שדרות ישראל גורי 1888-1965 ממנהיגי תנועת העבודה, 
חבר כנסת מראשיתה, חבר מועצת העירייה (ת"א) ואבא של חיים גורי ז"ל.


כתבה נוסטלגית של חיים גורי על כדורגל:




יום ראשון, 4 בפברואר 2018

המשקפת של בועז או דברים שרואים מאלנבי, לא רואים בברזיל

January 31, 2017
הסיפור הזה קרה די מזמן ואני לא מתועד כרונולוגית. כנראה לפני רצח רבין ואולי אפילו הרבה לפניו. זה גם היה כשבגרמניה שילמו במרקים גרמנים גדולים והיה גם מזרח וגם מערב גרמניה ואנחנו בקטע המערבי.
המשקפת של בעז הייתה מאד מיוחדת. די גדולה ומאד איכותית. ככה לפחות חשבתי אז. אופטיקה גרמנית תמיד הייתה מעולה ובכל התחומים. היה לה גם כיסוי עור מאד טוב ובצבע חום. גם רצועה שנוכל לשים על הצוואר. תיאור נוסף מיותר כי המשקפת עוד אצלי ואפילו באותו המצב. לא חושב שהשתמשתי בה יותר מתריסר פעמים. מי יודע מה עשו הסינים לאופטיקה ובכל העולם? אפשר לכתוב על גילגולה של זכוכית מגדלת ונקבל זווית מענינת על התעשיה הזו ומשקפות זה חלק מזה. ככה גם משקפיים.

המשקפת של בועז 

בועז היה הבעלים של המשקפת הזו. הוא מכר לי אותה אז בזמנו ובתל אביב והתשלום היה במרקים גרמנים ובמזומן. בעז היה טיפוס מיוחד. אני לא זוכר את שם משפחתו אבל זוכר אותו נהדר. בחור שהיה גדול ממני לפחות בעשור פלוס. בחור מאד חזק ושרירי עם שער שטני בהיר וארוך מאד. הוא לא עשה קוקו אבל בהחלט יכול היה ובקלות. סוג של שרירן ואפילו כאילו זמר רוק. תמיד עם משקפיים כהים של טייסים ובטוח שבועז לא היה טייס. מה היה עיסוקו של בעז? אני לא יודע, אבל בזמן שהכרתי אותו הוא היה הולך בטל וגם יושב בבתי קפה זו הגדרה סבירה ומטבעות מסתדר עם זה יופי. לא חושב שהתחתן מעולם ואולי ככה הכי עדיף. אגב השם בועז אמיתי לגמרי. יש מישהו אחד בתל אביב של היום שיודע על בועז פרטים נוספים וחבל שהוא לא מגיע יותר לחנוק כי הוא יודע שאשאל אותו הרבה שאלות לא נוחות וזה בכלל לא קשור לבועז. זה קשור לכל מיני רישומים שכאילו נעשו על ידי אוטו וליש אבל רק כאילו. אי אפשר להכריח אנשים בכוח להגיע לחנות מטבעות.
בועז נהג לשבת בבית הקפה של לושי מול בית הכנסת הגדול באלנבי והיום זה פורט סעיד. זו הייתה נקודת מיפגש לכל אנשי תחום המטבעות מדליות, בולים ובכלל. אם תרצו זו הבורסה בה נעשו עיסקאות קטנות וגדולות. בעז נהג לעשן ואפילו המון והנעליים שלו היו מעור שחור וגם עם שפיצים. תמיד היו לו אולרים וסכין עם קפיץ ואולי גם אגרופנים לקישוט. סוג של ערס אשכנזי וגם דיבור לא כזה אקדמאי. אני בטוח שידע ללכלך את הפה והמבטים שלו לעבר נשים לא הותירו ספק באשר לכוונותיו הטהורות והכי בולט היה הפתיל הקצר שלו. מילה לא מדויקת ופתיח לא מעודן דיו והבועז הזה היה כמו קפיץ ולך תדע לאן דברים יכולים להתפתח. מעולם לא ראיתי אותו בריב אמיתי, אבל הייתה לי תחושה שזה יכול להיגמר ממש רע.
יום אחד בועז הודיע לכולם שמספיק לו מכולם. גם מהמדינה ומאנשיה גם. זהו זה. ההורים שלו נפטרו לגמרי ובכסף של הדירה שלהם הוא מתכוון לעוף מפה לנצח. נמאס לו מהכל ובברזיל בטוח שיהיה לו יותר טוב. עם סכום הכסף של הדירה ימצא לו חיים טובים בברזיל וכדורגל ונשים זה בונוס. אני זוכר שלא היה מדובר על המון כסף ובכל זאת זה הספיק לו בשביל להגר מישראל. אז גם מכר לי את המשקפת שלו למרות שבאמזונס יש הרבה יותר מה לראות מאשר בירקון.
ידענו שבועז בברזיל והאמת שלאיש הוא לא היה חסר במיוחד בסביבה שאני מכיר. שכחנו לגמרי מבועז עד שיום אחד הגיע אלי מישהו יהודי מהאמזונס. מפה לשם דיברנו על ברזיל ואנשיה. האיש הכיר את הקהילה היהודית ממש טוב. גם את המכובדים וגם את אלה שפחות. עשירים ודלפונים. האיש רואה חשבון ורבים נהגו לתת לו לטפל להם בעניני עסקים ובכלל. אלינו הוא הגיע בשל אהבתו לישראל ואוספיה, מטבעות, שטרות ובכלל. סיפרנו לו על המשפחה שלנו בברזיל שפעם היינו בקשר אבל דברים משתנים והמרחק גם משפיע. אחרי דיבורי מטבעות, קרנבל, כדורגל ועוד הזכרתי את השם של בועז. מי יודע אולי הוא שמע עליו? ראיתי על פניו הבעה מיוחדת. בהמשך סיפר לי את שארע לאותו בועז שעזב את ישראל למען ברזיל. בועז גר באחת השכונות הלא מדהימות של סאו פאולו. ההשתלבות שלו בסביבה הייתה קשה. אין עבודה והיו לא מעט סיכסוכי שכנים וטיפוסים לא מזוהים. באחת הפעמים יצא בועז לעימות סכינים וחרבות מול אנשים שלא עשו חשבון. לא היה לו סיכוי כי היו מולו כמה מקומיים. השמועה אומרת שהם חתכו אותו לחתיכות קטנות קטנות ובהמשך זרקו את זה לדגי פיראניה ומבועז לא נשאר דבר. בעצם רק המשקפת.

יום שני, 29 בינואר 2018

ספרים ומספרות בשכונה שלנו מפעם

January 28, 2017

בשנים האחרונות פרצו לחיינו כמה ספרים מאד מיוחדים שאין להם בכלל תעודת ספר מדופלם ואפילו לא חופף מתלמד. אין לי שום כוונה לספר לכם על תשובה וחבורת הספרים הטיקונית שעשו תספורות לציבור הרחב. לעיתים התספורות שלהם ממש כואבות ויקרות וזה מגיע למיליארדים. מה לדעתכם עומד לקרות עם אליעזר פישמן והשפם? מי יודע מהי התספורת הכי יקרה שהייתה בישראל? אני לא!
הכל התחיל מזה שראיתי את שיש קולר איש הקולנוע בשוק העתיקות של דיזי רוכב על אופניים ללא בטריה. שיש לא מכיר אותי בכלל ואחרי שיחה קצרה הבטיח כמה תמונות מפעם הקשורות לנושא אבל רק אחרי שיראה מה כתבתי. אני מזהה את שיש בקלות ולא בגלל שיש לו קרחת וכובע וגם לא בגלל שאני רואה אותו לעיתים ליד הבניין באלנבי 34 היכן שיושבים רבים הקשורים לתחום הסרטים בארץ. פעם היה שם קולנוע זמיר ונשבע לכם שמעולם לא הייתי שם בסרט עם בחורות ערומות וסוטים שעושים ביד. הייתי שם בבניין עצמו מספר פעמים אצל שלום וולף מסרטי "נאור עתיקה פילם", שהיה חובב וסוחר מטבעות וכל מה שבתחום. שלום וולף היה גם מפיץ סרטים וחלקם אפילו בצבע כחול.
אני מזהה את שיש קולר בשל העובדה שאבא שלו היה הספר הראשון שאני זוכר. עליזה אחותו של שיש גרה מולנו בסוקולוב ולבן שלה קוראים אביחי ולאבא שלו הייתה משאית מאק עם עגלה שתפסה חצי רחוב. היו לי עוד ספרים לפניו ואפילו ביד אליהו בשיכון שלנו ברמת הטייסים אבל אני מצטער שאני לא זוכר אותם כי בגיל 4 כלומר בשנת 1962 עברנו לסוקולוב 93 ושם מהסביבה אני זוכר את כל מי שסיפר אותי בערך. מעולם לא נשארתי חייב אגורה לשום ספר ולדעתי לא היו אז בכלל ספריות נשים שטיפלו בגברים וככה גם היום. כמה אתם משלמים היום על תיספורת? אצל ארקדי בבן יהודה 22 עולה 60 ש"ח כולל חפיפה ושמעתי על ספר בוכרי ברמת גן עם תור עד גבעתיים שמסתפק בעשרים ובלי חפיפה. אני מכיר לפחות 3 אנשים שמסופרים על ידי נשותיהן והם עשו חשבון שזה חיסכון של עשרות אלפי שקלים בתקופה של מאה שנה.
ניסיתי לחפש אסימון או אמצעי תשלום המתחבר לנושא והדבר היחידי שעלה בראשי היו המטבעות האמריקאים המכונים Barber coinage והכל בשל אותו חרט רושמות בשם Charles Edward Barber. אשמח לתוספות.
המספרה של אבא של שיש קולר הייתה בדיזינגוף 276 לערך ליד סמטת מנדלשטם והבית של דורית קיציס. כמעט ממול לבית המרקחת ולחנות הצעצועים ומכשירי הכתיבה של מנשה, שהיו ממול בצד השני ומשני צידי הכניסה לרחוב יהושע טהון. נדמה לי שקראו למספרה קולר ועבדו שם שני ספרים ואחותי אראלה אומרת שגם ספריות לנשים בתקופה מסוימת. המתקנים לייבוש השיער הנשי ראויים להיכנס למוזיאון הספרות שאיני מכיר.

כסא ספרים מפעם. הצילום לקוח מתוך הבלוג הזה 

קולר הספר היה קרח לגמרי וזה אבא של שיש והספר השני היה ממש לא קרח ואני זוכר שהיה לו שיער ממש בסדר ואפילו בצבע די משונה. זה ממש היה דומה לצבע של השיער של אמא שלנו ואצלה זה היה ממש לא טבעי. הגוון היה משהו כזה חצי אדמוני חצי גרנט ונופל בצבע ג'ינג'י אבל כהה. יש מצב שהשותף של קולר השתמש באותו הצבע של אמא שלנו? אני לא יודע אם קולר והספר השני או אם תרצו הצבוע היו שותפים או אולי קולר הבעל בית והשני עובד אצלו. נדמה לי שפעם אחת הסתפרתי אצל קולר בלי השערות וכל השאר אצל הספר עם הצבע האדמוני משהו. מי יודע כמה עלתה תספורת במלחמת ששת הימים?
היה להם כסאות של ספרים מפעם ונדמה שככה זה הכי חוקי ואני לא מבין לאן הכסאות האלה נעלמו. אל תגידו לי שהם יקרים מדי כי שמעתי שיש תספורות שעולות הון ומה שיקרה בסוף שגם במטוסים ישימו כסאות כאלה פשוטים ובסוף אפילו הספות של השרינק יעברו הפשטה. אני קורא לזה זילות הכיסא ומזל שבכנסת ובבית המשפט העליון עוד יודעים מהו טיבו של כיסא ואפילו מהו עור צבי אמיתי. ישבן חמוד זקוק לכסא טוב.
כשאני רואה גברים עם שיער צבוע אני נכנס למוד בלי שליטה. אני חייב לראות האם הצביעה אמיתית והאם יש שם הקפדה רצינית ובכלל האם הגוון בסדר. לעיתים זה מגיע למצבים ממש לא נעימים והיה כבר מצב שמינה פשוט דחפה אותי כי נתקעתי. צבע אצל גברים זה ממש סיפור אבל פאה נוכרית זה הרבה יותר חזק ולא היום בבקשה. איך זה שהגיעו לירח ולא הצליחו לייצר פיאה סמויה.
אני טוען להגנתי שחרף העובדה שיש לי שיער לבן מזה זמן רב, אין מצב סביר שאצבע השיער ורק אם קלינטון יעשה זאת אז אשקול את הנושא שנית וברצינות אבל ממש לא נראה לי. האם אנשים הצובעים את השיער הם בעצם צבועים? אני ממש לא יודע אבל תמיד בנושא הזה של צבע צצה לה דמותו של השר לשעבר משה שחל מחיפה שהיה פעם אפילו מוריס פתאל ועוד הרבה דברים אבל יותר מכל היה האיש עם הצבע הכי מוקפד בארץ ויום אחד הפך לבן כאילו נגמר הצבע. נראה לי שדי כי אני הולך להסתבך עם כל מיני אנשים ואולי חברים ושכנים. מה שלא עושה הטבע יעשה הצבע. סתם נזכרתי לפתע. האם ביבי עושה משהו בשיער. הגוון הפלטיני הזה לא נראה לי טבעי משום מה. טראמפ תעלומה. שני הברקים לא צובעים על בטוח.
אבא של אבי ורותי מזרחי השכנים שלנו היה ספר באבן גבירול והייתי מגיע אליו למרות שלהגיע לאבן גבירול אז היה נראה לי יותר מסובך ואולי בגלל רחוב הורקנוס עם העליה בחזור והירידה בהלוך. אני זוכר שהיה נמוך ונדמה לי שהתקשה לספר אנשים גבוהים גם כשישבו.
הספר הכי חביב וסימפטי היה אריה השמן שאומרים לי שהיה אבא של עליזה והמספרה שלו הייתה ליד מסעדת הקסבה בירמיהו. היום זו מכבסה וחנות "החשמלאי שלי" עדיין לא נולדה למרות שאבא של עזרא דיין ניהל בית קפה על הפינה של ירמיהו דיזינגוף. אריה הספר תמיד היה עם חולצה לבנה שזה חצי חלוק עם כיסים לאביזרי עזר. היה לו אחלה שפריצר והחומר שהתיז היה גם מריח טוב וגם שורף ואבא שלנו תמיד ביקש ממני לא לעשות מאחור פס. לטענתו פס זה מתחבר לפושעים בחוצלארץ. התער עם אבן ההשחזה תמיד גרמו לי לפחד שהנה חותכים לי את האוזניים וברור שבלי כוונת זדון.
אצל אריה היה וינטלטור לבן מפעם ותיקרה גבוהה ותמיד היה לי חשש שהדבר הזה שעשה לעיתים רעשים, יפול והלך עלינו והכל בשל תספורת. אריה הממושקף תמיד היה מתנשף ואולי בשל הבטן הגדולה. היה לו דיבור כזה מפעם שהעברית חוברת ליידיש והיה לזה ניגון. אהבתי את הכיסא שלו וגם אותו ואת האביזרים הפשוטים.
ממול לאריה החלה אז לפעול מספרה עם שני צעירים שגם חפפו אז וגם עשו פן. לדעתי זו הייתה תחילתה של הפוזה בתחום הספרות והייתי שם פעמיים ואולי שלוש אבל לא יותר.
הארוע הכי מצחיק בתחום התיספורות קרה אי שם בתחילת שנות השבעים. זו הייתה התערבות בין בנים ובסופה היינו אמורים לעשות קרחת. גבי מזרחי ואני הלכנו לספר שלא הכיר אותנו וביקשנו קרחת. היה חשש שאם הראשון יראה את התוצאה המביכה הוא יעלם ולכן הספר בבן יהודה ליד השק"ם מפעם הושיב אותנו ואז עשה לכל אחד פס באמצע ואז אנחנו בעצם שבויים שלו. יצאנו משם קרחים ועם כובע ומחזיקים את הבטן. הגעתי הבייתה ואמא שלנו הייתה המומה וקראה לי שבי סוריה. לימים הביטוי "שבי סוריה" הפך למושג המעיד על תספורת קצרה. ותזכרו תמיד שהבדל בין תיספורת טובה לפחות טובה זה רק 10 ימים וגם שבוע זה סביר.

יום שישי, 26 בינואר 2018

למות מקור בקולנוע ארמון דוד

January 17   2018

ילדים חוששים מהמוות הרבה יותר מזקנים. יש גם שלב שילדים מסרבים לקבל את זה שיש סוף למשהו ואולי ככה התחילו כל עניני העולם הבא ונספחיו. לא בטוח שהבנתי והפנמתי את חציו השני של המשפט "טוב שם, משמן טוב; ויום המוות, מיום היוולדו".
הפעם הראשונה שנתקלתי במוות היה בכיתה א. ילדה בכיתה שלנו בשם דנה ברנר שגרה בשדרות מוצקין נפטרה. דנה חלתה ואני זוכר אותה רזה עם מעט שיער ומלווה באביה הגבוה שהיה בעל חנות לכלי בית.
קולנוע ארמון דוד היה בדיזינגוף פינת ארלוזרוב. גליה גנון ואורית צבי גרו ממש ליד. היום זה בניין מגורים וגם פרג' מהצילום שם בקומת הכניסה פלוס. לא זוכר כמה פעמים הייתי שם ונדמה לי שראיתי שם את מוישה וינטלטור ואולי גם שלושה ימים וילד. את הסרט עם האסקימוסים לא אשכח. הסצינה בה מותירים את האסקימואי/ת הזקן לקפוא למוות נחרטה לנצח, ותודה ליגאל סרנה שהזכיר זאת בספרו השנה האחרונה עמוד 151 וגם לאריק גרינבלט שהשלים פרטים.
"אמא שלי אמרה בשקט ללובה שאצל האסקימוסים, כשהזקנים לא יכולים יותר לעזור באיגלו, הם יוצאים ויושבים עד שהם קופאים למוות. ככה ראתה בקולנוע ארמון דוד ב"התמימים והפראים" של ניקולס ריי. זה הותיר על הורי רושם כה גדול, עד שכל חייהם הזכירו את הסרט. "ככה אני רוצה, בקרח" אמרה אמי."

"התמימים והפראים" של ניקולס ריי עם אנתוני קווין

חתן פרס נובל במעי המכולה מצא וכתב יוסי שחם מושב נטעים

January 23   2018

אני יש להודות, פריק חטטנות מומחה. אין ערמת גרוטאות או נייר שאיני נובר בה, ולפעמים, מוצא דבר מה בעל ערך, או בעל עניין.
הוויתנו הישראלית כל כך משופעת בחפצים מיותרים, המושלכים, במקרה הטוב לפסולת ובשאר המקרים לרחוב, לשדה, למגרש ריק או לשפת הים. זה כולל הרבה ספרים, חומרים משפחתיים וציבוריים, שיש בהם לעיתים, עניין רב.
להלן כמה מעלילותי בתחום "מדעי" זה.
עוד בשנות ה70 כוונתי, על ידי שיפוצניק ממכרי, לעליית גג ברחוב הס בתל אביב, בה מצאתי חלק מהארכיון של הסופר יעקב פיכמן בהיותו עורך העתון מאזניים של אגודת הסופרים, אי אז בשנות ה-30.
בארגז עץ ברחוב בתל אביב, הצלתי מהשלכה לזבל ארכיון של אגודה להצלת יהודי ברית המועצות, שפעלה בשנים הראשונות להקמת המדינה.
בבוידעם בדירה בתל אביב חשפתי תכתובת של ותיקי התנועה הרויזיוניסטית, כולל מכתב של זאב ז'בוטינסקי ושאר מנהיגי התנועה, בשנות ה-30.
במזוודה בלויה ורטובה מגשם, גיליתי שלל מכתבי רבנים, תמונות ומסמכים של הרבנות בתל אביב, מסוף שנות ה-30, בראשות הרב הראשי הרצוג, כולל טיוטה של מסמך תחינה לנציב העליון למען חנינת שלמה בן יוסף , נידון הגרדום הראשון.
אך היו גם מציאות בעלות ערך כספי לא קטן. באחד הבקרים, אני משתרך ברכבי אחרי משאית הזבל, הרחובות צרים ואין לי ברירה אלא לזחול אחרי המשאית, הפועלים משליכים קרטונים ושאר פסולת לתוך פיה הפעור של ה"זבלנית". לפתע, אני קולט בזווית העין "מציאה", המצריכה בדיקה ועיון. אני עוצר את הפועלים ונובר. הממצא - פמוט כסף יפה, שלאחר ניקוי ושיפוץ, מוצב בביתי, עד עצם היום הזה.
אלו רק חלק מה"מציאות" שלי, אותן אפשר לכנות "בלשות הזבל",
את רוב הממצאים החזרתי לגופים הרלוונטים ולפעמים, גם הודו לי על כך!
הפעם אספר על מציאה קטנה אך מרגשת, שאפשרה לי לבצע תחקיר קטן, כדי לברר את מהלך הדברים לאשורם.
אצלנו במושב, הקמתי ספריה קטנה, בסגנון " קח תן". החברים מביאים ספרים מיותרים ורשאים לקחת ספרים המעניינים אותם. אני מעוניין בעיקר, בספרי ילדים, ספרי קריאה ותיירות. את שאר הספרים: ספרי הדרכה, לימוד וספרי קודש, אני משהה ימים אחדים, ובאין דורש מפנה אותם לפח המיחזור.
באחד הימים, לפני כ-3 חודשים, הביאו לי ערמה מכובדת של ספרים, חלקם ראויים למדפים שלי וחלקם לא מתאימים. ועם כל הכבוד הראוי, שינעתי אותם לפח המיחזור.
הפח הירוק למיחזור נייר, שוכן בפינה צדדית של היישוב וכאשר אני פוקד אותו, תמיד תמיד אני מציץ פנימה לראות מה התכולה, בפעם הזו ראיתי מספר ספרים "שלא מבית מדרשי" מיהרתי ושלפתי אחדים, ביניהם הספר "הכנסת כלה" של עגנון, כאשר אני מוצא או מקבל ספר, אני נוהג לדפדף בו, הממצאים רבים, מכתבים, גלויות, תמונות ופעם אחת אף מרשרשים, 3 שטרות של 50 $, יופי יופי של ספרות!
כאשר דפדפתי בספר זה של עגנון ראיתי מיד הקדשה, את חתימתו של עגנון זהיתי מיד, אך טקסט ההקדשה, כיאה לעגנון, בלתי קריא לחלוטין.



כידוע לכל עגנון היה כותב את יצירותיו בכתב יד בלתי קריא, אשתו, אסתר, או אסתרלין, כפי שעגנון היה מכנה אותה, היתה מפענחת את הכתוב ומקלידה במכונת כתיבה. הנחתי ש"בבית עגנון" בירושלים, יוכלו לסייע לי בעניין זה, שלחתי אליהם את צילום ההקדשה, הם מיהרו לענות ו"תרגמו" לי את הכתוב וכך היה כתוב שם:
לה' הארץ ומלואה
זה הספר שייך להבחור המושלם
גד ארי' רוזן הי"ו (ה' ישמרהו ויצילהו)
ש"י עגנון

ש"י עגנון הכנסת כלה

הכנסת כלה כרך ראשון הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב תשי"ג

האנשים הטובים בבית עגנון ביקשו שאנסה לברר מי ולמה זכה בספר ובהקדשה. פה כבר היה לי קצה חוט, במושב שלנו מתגורר חבר בשם גד רוזן הוא הוא בעל הספר. פניתי אליו בשאלה שאלתית, האם ש"י עגנון היה אורח בבר המצווה שלך?
סיפורו האיר את הקשר בין משפחתו ועגנון. כידוע עגנון מוצאו מהעיר בוצ'אץ אשר בפלך גליציה, היום בתחום אוקראינה. בירושלים התגוררו מספר אנשים יוצאי בוצ'אץ, ביניהם ד'ר צבי רוזן רופא בקופת חולים. כאשר נולד בנו, גד רוזן, בשנת 1948, זיכה ד"ר רוזן את בכיר יוצאי בוצ'אץ, עגנון, להיות הסנדק של הרך הנולד. ב-1961 חגג גד רוזן את בר המצווה שלו ועגנון היה אורח של כבוד באירוע והעניק את הספר במתנה, לחתן בר המצווה.
לפי מסורת המשפחה מכיוון שבר המצווה נחגגה בשבת, ברחוב שטראוס במרכז העיר. צעד עגנון מספר קילומטרים מביתו בתלפיות הלוך וחזור.
שאלתי את גד רוזן: "למה השלכת פריט מעניין שכזה לפח המיחזור?". "לא השלכתי", ענה לי, "נתתי אותו לבני למשמרת, אבל אתה יודע איך הם הצעירים של ימינו!".
הבטחתי לו שמעתה יהיה הספר, שמור ובטוח בחזקתי. את סיפור המעשה העברתי לבית עגנון בירושלים, כפי בקשתם.
עד כאן, מחר יום חדש, העיניים בולשות לכל עבר עוד הרבה "מציעס" מחכות לי בכל מקום.

יוסף שחם

ניסים הגנן מקלנסווה

January 20, 2017
פעם גרנו בהרצליה אה וזה היה משנת 1984 ועד 1991. הכתובת אבן גבירול 37, בניין דו קומתי עם המון דשא מקדימה ורק 8 דירות. הייתה גם חניה בשפע מתחת לעמודי הבניין וגם מסביבו והמקומות לא מסומנים אבל כולם ידעו מה שייך למי. אחלה מבנה לתמ"א ומעניין מה קורה שם היום כי בקלות ניתן לבנות שם משהו כמו 50 דירות חדשות ואת הרווח תעשו אתם בעזרתו של שר השיכון הזך והטהור שיש לו המון ניסיון בנדל"ן של מושבים ויכולת התנהלות מופלאה מול מינהל המקרקעים של ישראל. קשריו בעבר עם אריאל שרון הצדיק ניכרים עד היום. שני חיילים שרצו להיות ראש המטה הכללי וראשית דרכם הפוליטית ממש זהה.
היינו זוג צעיר נטול פחדים וקנינו דירת יד שניה ובמצב סביר שהכילה שניים וחצי חדרים שלמים, שעלתה 53 אלף דולר וקצת ואנחנו בקומה השניה והאחרונה. הטלפון שלנו היה 052540633 וזה הרבה לפני הניידים ובהמשך הרצליה תוותר על 052 לטובת 09 ואני זוכר שדיברו משהו על תיכנון רשתות טלפונים ללא חוטים בכלל. מי זוכר מי היה אז שר התקשורת? מי יודע למה ראש ממשלתנו נאחז בתפקיד הזה בכל כוחו? הרצליה אה זה לא הרצליה פיתוח ומי שצריך הסבר אני מבטיח להסביר.


היה לנו המון דשא בכניסה לבניין וזה יתרון גדול וברור שהיה גם גנן קבוע וקראו לו ניסים. כן ניסים הגנן, כי ככה הציג עצמו לדיירים ולוועד הבניין שהתחלף כל שנה. לניסים הגנן הייתה סובארו פתוחה ומעט ישנה ואפילו עם הנעה קדמית כי רכב עבודה חייב להיות חזק ועביר. לי הייתה פיז'ו 404 ירקרקה מודל 1975 שהייתה מאד אהודה במגזר וגם בעזה וחברון.
ניסים הגנן נעזר לעיתיים בילדיו לעבודות הגינון. רוב העבודה זה הדשא הגדול שתמיד היה נראה בסדר ולדעתי טוב מזה של השכנים שליד ובלי המטרה יעילה אין דשא ירוק שתמיד צריך מים, שמש וגם רוח.
אני זוכר את ניסים המוצק ממש טוב למרות שאיני יודע לגביו שום כלום. אני זוכר שהיה לו מכשיר שמיעה ולעיתים אי הבנה נובעת מבעיות שמיעה אבל זה פרט שולי בסיפור ואני מנסה לחדד את זכרוני מפעם וכרגע איש לא יכול לעזור לי. אפילו לא מינה שזוכרת מניסים הגנן רק שובך יונים גדול שהיה על גג ביתו בקלנסווה. מתי לדעתכם החלו להשתמש ביונים כאמצעי עיצובי המסמל את השלום?
ניסים הגנן הזמין אותנו לביקור בבית שלהם בקלנסווה ולא זכורה לי הסיבה ואם הייתה כזו. אין טוב ממראה עיניים להבין מציאות של מקום ותושביו. מתי הייתם בכפר ערבי מבלי לנגב חומוס? האם הייתם רוצים להתחלף איתם ולו ליום אחד?
הוא הסביר לנו בערך איך להגיע ונדמה לי שנתן מספר של רחוב וגם הוסיף שאם לא נדע אז שנשאל אנשים בישוב איפה הבית של מייסר הגנן כי בקלנסווה לא יודעים מי זה ניסים.

יום רביעי, 17 בינואר 2018

איך סייעתי לחסל את מפלגת מק"י / כתב וצילם יוסי שחם מושב נטעים

January 9    2018

בשנות ה-60 וה-70 עסקתי בהפקות דפוס לגופים שונים. כדי לחסוך עלויות חיפשתי ומצאתי בתי דפוס שוליים שמחיריהם היו בהתאם. כך מצאתי עצמי מדפיס בדפוס "הפועל הצעיר" של מפלגת מפא"י, דפוס שהיה כל כך מיושן, שהפעיל מכונה המכונה "טיגל" ובה מזין המדפיס את הנייר דף דף לתוך המכונה, יותר קרוב לדפוס גוטנברג מאשר לימינו.
עוד קיבלו "החברים" שהיו כולם חברים באיגוד פועלי הדפוס, בקבוק חלב כל יום, מה שאמור היה לסתור את רעילות העופרת בה השתמשו אז ליציקת האותיות, בשיא השכלול של אז, מכונת הלינוטייפ.
כשמיציתי את העבודה בקרב ה"חברים" עברתי לדפוס של בית הספר לדפוס עמל. כאן הציוד כבר היה יותר מודרני, אך שני המורים, ממוצא הונגרי, טענו שאי אפשר להדפיס בלי בקבוק ויסקי "לשמן את המכונות".
הממצא הבא היה דפוס עתון המפד"ל, "הצופה", ברחוב המסגר, אנשים הגונים וחרוצים ששרתו אותי בנאמנות מספר שנים.
כדי לא ל"התאבן" בשדה הפוליטי, עברתי משם לדפוס עמל שהדפיס את עיתון המפלגה הקומוניסטית קול העם. בתקופה זו, אחרי הפילוג במפלגה לחד"ש ומק"י, קול העם היה יותר לחישה מאשר קול חזק וברור. העובדים, חברי מפלגה נאמנים, הפעילו בבית ערבי ביפו ( בית אליושה פעם זה היה רחוב 281), דפוס מיושן ששירת את צרכי מפלגת מק"י ומעט לקוחות פרטיים. הבית היה שייך למפלגה, בקומות העליונות היו משרדיה ובמרתף ארכיון, בעיקר סרטי קולנוע ויומני חדשות של הגוש המזרחי.

חשבוניה ששרתה את משרד הדפוס "המחשב" של מזרח אירופה

אפשר היה לראות, שכל העסק בדעיכה. משה סנה האיש החזק במפלגה, נפטר ב-1972 ומאז החלה דעיכה. יום אחד (זה היה אחרי מלחמת יום כיפורים אולי קצת אחרי 1974) קורא לי אחד הבכירים ומודיע ש"סוגרים". הם היו זקוקים לסכומי כסף גדולים, כדי להשלים את הפנסיה של עובדי הדפוס והמפלגה הותיקים.
באותו מעמד הוצע לי לרכוש את הבניין, בית ערבי גדול בן 3 קומות, מה שהיה מעבר ליכולתי. הסכמתי לסייע במכירה, ניסיתי למכור את ארכיון הסרטים הגדול, פניתי לאוניברסיטת תל אביב ולארכיון ון ליר בירושלים, העניין לא צלח, בסופו של דבר נמכר הארכיון הגדול בן מאות סרטי קולנוע ויומני חדשות של מדינות הגוש המזרחי, לסוחר מתכות שהתיך את סרטי הצלולואיד כדי להפיק כסף ואלמנטים אחרים, כמה חבל!

דגל אדום על דשא ירוק
ב"ארסנל" של המפלגה נשמרו כל הדגלים של מדינות מזרח אירופה, שמרתי לי את דגל המגל והפטיש של ברית המועצות, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא!
רכשתי מהם כל מיני פריטי ריהוט וציוד שהיו ממש ענתיקות ואז לחש לי אותו פעיל, שלמפלגה היה ציור אורגינל "יונת השלום" של פיקסו. הציור נעלם, הוא הציע לי לחפש בכל הבניין, אולי אמצא אותו ו"אז נראה". נברתי במרתפים, בעליות הגג ואכלתי הרבה אבק, את הציור לא מצאתי. מה שכן מצאתי היו מיני מזכרות מההיסטוריה של המפלגה ומאירועים קומוניסטיים בארצות הסוציאליסטיות. הורשיתי לקחת את הכל, במשך השנים הדברים התפזרו לכל עבר. פריט אחד אני זוכר, היתה זו תמונה צבעונית יפה של קרל מרקס, תליתי אותה בדירה שהשכרתי בטבריה לעולים מרוסיה. יום אחד באתי לבקר, התמונה נעלמה, כששאלתי ענו: "זרקנו אותה לפח, מה רצית שנגור עם הכלב הזה בבית?". נותרה בידי מאז רק תמונה גדולה של לנין, שהיתה כנראה, מוצבת במועדון המפלגה.

וולדימיר איליץ' לנין הגיע לנטעים
כעבור שנים ניסיתי להעביר אותה למועדון קטן של פלג מאיר וילנר, גם הוא קומוניסט ותיק, העניין לא צלח. בשנות ה80 פעל בתל אביב סניף של ותיקי מק"י ובראשם וילנר, היה להם מועדון ברח' הס. סיכמתי איתם על מסירתו של לנין לידיהם, הגעתי לשם עם התמונה, המקום היה נעול.
וולדימיר איליץ' לנין המתפורר במוזוליאום בככר האדומה במוסקווה, ממשיך להתפורר גם במחסן שלי במושב.

 יוסי שחם מושב נטעים