יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

חוכמת הכיכרות ואיפה דפני ליף?

דפני ליף, בת 25, עורכת סרטים. עבדה  כמלצרית  בדיזי בכיכר. ראינו אותה שם  כמה חודשים לפני שפרצה המחאה.  אפילו צילמתי אותה  ובלי סיבה מיוחדת. לדברי מנשה  פנירי היא נחמדה והגונה, עם לב טוב. במבט קצר לאחור המחאה נכשלה. המרוויח הגדול הוא אולי יאיר לפיד והנה עוד הוכחה לחוכמתם של מצביעי ישראל לטובת מצביאיו בשדות הקרב הפוליטיים.

כיכר דיזינגוף 1958 ותודה ל - Amir Sherzer

שם חדש עלה לאויר כשהחלה ההתקוממות, או בעצם ההתמקמות של האוהלים ברוטשילד מול כיכר התזמורת.  דפני ליף.
מבחינתי השם הזה היה חדש לחלוטין. שם די קליט ובעצם די לפלפי. דפני מי? דפני ליף! שם שנכנס לפנתאון השמות שהובילו משהו. יש בפנתאון הזה הרבה שמות. דני האדום, יאן פאלאך, לך ואלנסה,  צ'ה גווארה, טרוצקי, בן הרוש, מוטי אשכנזי, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו ואתם תמשיכו.

הדיווחים הראשונים על תנועת המחאה הביאו את דפני להרבה בתים. הסיפור שלה הוא זה שחשף את הפצע המוגלתי שכוסה הרבה זמן בחיפויים שונים. כיסוי טוב עושה עבודה טובה. לפעמים גם חיוך הוא סוג של כיסוי. כל ליצן עצוב יודע לשחק עם הכיסוי הכאילו שמח. לכל מרגל יש סיפור כיסוי. יש קוסמים גדולים המכסים גורדי שחקים ומעלימים אותם. את ההתקוממות הזו אי אפשר היה להעלים. אפילו לא ביבי הקוסם האמיתי. אפילו בליכוד אומרים "הוא קוסם, הוא קוסם". האם המחאה תחזור?

האם יש קשר בין הפיכת כיכר צינה דיזינגוף המקורית לזו הנוכחית לבין ההפרטה?
ראיתי את תמונתה ומיד קפצתי. ואללה מאיפה אני מכיר אותה? אפילו הכובע שלה לא הצליח לבלבל אותי. בכל זאת מאיפה אני זוכר אותה? מהמכולת? שלילי. מהדרך לגימנסיה, מהצבא? שלילי קטלני. היא הרי בגיל של הילדים שלי. אז מאיפה? חשבתי וחשבתי ובום זה נפל והגיע. ברור שדפני ליף היא הבחורה הסימפטית והחייכנית מהכיכר.

דפני ליף, בת 25, עורכת סרטים. עובדת בדיזי בכיכר. לדברי מנשה פנירי  היא נחמדה ישרה והגונה, עם לב טוב אבל לא מציאותית. בעקבות המחאה שלא צלחה  מנשה מציע לדפני "לא להתעסק  בשטויות האלו של המחאה ועדיף שתקדם את עתידה ותקים בית בישראל". ככה מסכם מנשה את המחאה ואני מוסיף שהשמן לעולם לא יבין את הרזה. 

מנשה פנירי עם דפני ליף בדיזי בכיכר לפני המחאה

אני זוכר אותה מהכיכר. כן מכיכר דיזינגוף בימי שישי, משוק הענתיקות ויד שניה, שמתאסף כל יום שישי וגם בשלישי. דפני עובדת שם בקפה דיזי מול קולנוע רב חן. סימסתי למנשה פנירי ידידי כי זכרתי שהם מכירים מקודם. מנשה פנירי צאצא אותנטי ליהדות בבל מבית ראשון ,  מאשר את הענין והזיהוי סגור בוודאות. אני מכיר את דפני ליף מהכיכר של דיזינגוף מספר חודשים ואפילו צילמתי אותה כשהיינו בדיזי עם אפי ומנשה. אז לא היו אוהלים והעם לא דרש צדק חברתי. אמרנו כבר שהיה כיסוי. למי שלא קלט במדויק זה היה לפני המחאה בכמה חודשים. 

דפני ליף ממלצרת בדיזי בכיכר צינה דיזינגוף כמה חודשים לפני המחאה

כיכר דיזינגוף מבחינתי היא הכיכר הכי כיכרית שאני מכיר. המקום הזה חרוט לי בנשמה מילדות. בכיכר צינה דיזינגוף מתחברים המון סיפורים ודמויות במעגלים סובבים אינסופיים. אבי שמואל עבד שם כנהג מונית ברחוב בן עמי כשעוד הייתה שם הכיכר הישנה והטובה. אני זוכר את התחנה ונהגיה. המוניות עומדות בתור וכשהראשונה יוצאת, האחרים דוחפים מבחוץ את המונית ביד ומרימים את מעצור היד. אז לא היו מכשירי קשר, גי. פי. אס. וניידים. אז נהגי מוניות הרוויחו הרבה יותר מהיום. סוגיה מענינת להזדמנות אחרת. רק שאלה קטנה. למה המדינה צריכה לגבות מס כלכך גבוה על דלקים? למה ביבי?
כיכר דיזינגוף הישנה היתה מרכז שוקק. כיכר שבמרכזה מזרקה ומים. ללא תוספת האש והמוסיקה של אגם. התנועה סבבה את הכיכר והסתדרה לה יפה. עוד על כיכר צינה דיזינגוף בהרחבה 

הבריטים הביאו לפלשתינה א"י את הכיכרות. כשעזבו לקחו את המטבעות, השטרות והבולים. את הכיכרות לא יכלו לארוז ולקחת אז הן נשארו כאן אבל חלקן בוטלו עם הזמן על ידי בני ישראל נאורים. בשנים האחרונות יש לכיכרות עדנה מחדש. יש מקומות שמרוב כיכרות הראש מסתובב לך. ככה זה היום בראש העין למשל. 
כיכר זה דבר נהדר. אפשר להרחיב על המילה הזו הרבה. אפילו מתחבר לאמצעי תשלום. אני לא בטוח שאני האיש לכך בעת הזו. ובכל זאת נדמה לי שיש בסיפור של כיכר דיזינגוף והאזור הרבה חומר למחשבה על הרבה דברים. בגדול הסיפור הוא על שינויים נמהרים. אנחנו הישראלים הצעירים אוהבים לשנות ולהתקדם. לא תמיד הדבר נעשה עם "במחשבה תחילה". כיכר דיזינגוף עברה שינוי בשל קשיים תחבורתיים  בלתי נסבלים. החזרת המצב הקודם  אינה הגיונית. ההשוואה הצורנית בין הכיכר הראשונית והנוכחית מזעזע. המצב העכשווי פשוט קטסטרופה. הרבה זמן מדברים על חזרה כללית לכיכר המקורית. אולי זה יקרה. אומנם בתמונות תמיד העבר נראה טוב יותר, אבל חייבים להודות שרוב הדברים הבסיסיים הם יפים יותר וכנראה טובים יותר. את זה מבינים בדרך כלל אחרי ניסיונות כושלים. אולי גם בהמשך נבין את נושא ההפרטה הזריזה והנמהרת שתרמה הרבה למצב הנוכחי. אישית אני נגד הפרטה מוחלטת. מדינה אמורה להיות חלק מהשוק ובדרכים שונות. אין דבר כזה שוק חופשי לגמרי חוץ מאשר בגונגל שלא התגלה. אם הפרטה היא חזות הכל אז שיפריטו את חיל האויר למשל עם הבאת טייסים טובים וזולים מהרבה מקומות.                                                       

חוכמת הכיכרות
האנגלים הם אלו שהביאו לפלשתינה את חוכמת הכיכרות. אותו ה Roundabout היה דבר נפלא. התנועה הדלילה של הימים ההם הסתדרה עם זה יופי. כשעזבו האנגלים למולדתם הם השאירו פה כמה דברים. את הכיכרות הם לא לקחו. את השטרות ,המטבעות והבולים כן.יש כמה אנשים שהיו שמחים לשובם של הבריטים. זמן רב השתמשנו בכיכרות או אם תרצו מעגלי תנועה. בשלב מסוים החליטו שכיכר זה לא מספיק. הכי טוב קוים ישרים ורמזורים עם שלושה צבעים. בשנים האחרונות יש עדנה לכיכרות. הן חוזרות ובגדול. בכל ישוב וכביש מגלים מחדש את הכיכר. מסתבר שכיכר יודעת להסתדר נפלא עם תנועה רב כיוונית. ועוד על כיכר או בעצם מעגל תנועה 

מכסה ברזל של עירית תל אביב תרצ"ז סדן 
צילום פברואר 2018
כיכר צינה דיזינגוף
דברים משתנים בעיר ללא הפסקה 
רחוב בן עמי הוא אחד הרחובות החוברים לכיכר צינה  כמו זמנהוף, פינסקר, ריינס ודיזינגוף עצמו. כילד באתי לשם יותר מפעם אחת. הצטרפתי לאבא לסיור עבודה לא ארוך. תמיד בנסיעה במונית הרגשתי צורך לפתוח את כל החלונות. סוג של מחלת ים מוניתית. הייתי אז תלמיד בבית ספר יסודי. את המבנים בסביבה אני זוכר היטב, רובם ככולם שם עם שינויים. לא תמיד שינוי הוא לטובה. קולנוע חן ממש צמוד לתחנת המוניות שהייתה ואיננה. הגבהת הכיכר סגרה את התחנה. אמא  אמרה לאבא שלא יקח כסף מהעיריה  שפיצתה  במשהו את הנהגים. אז אבא שמע בקולה  וככה העיריה חסכה פיצוי אחד ומי שלא מסכים לקבל לעיתים נשאר עם לא כלום שגם זה משהו. מקולנוע חן אחד גדול עשו כמה קטנים. מקולנוע אסתר עשו מלון בוטיק בשם סינמה עם דני גולדשמיט בראשו. בנק דיסקונט עם המנהל החכם והחם נתן סולימני עבר לסנטר. אין וימפי.


מוניות בן עמי כיכר דיזינגוף התחנה של אבא



הכיכר הישנה מפעם עם קולנוע אסתר והיום מלון סינמה

אלכסנר פן  והמסעדה של ההורים של נדיה
ממול לקולנוע, ניצב הבנין היפה והמעוגל בו היום נמצא קפה דיזי. בצמוד היתה אז מסעדה מזרחית. אני זוכר שפעם ראינו שם גבר חצי רדום בשולחן בסוף. אבי אמר לי שזה אלכסנדר פן שנהג לשתות שם. בעלי המקום היו הוריה של נדיה כהן אלמנתו של אלי כהן האיש שלנו בדמשק. תחנת הדלק של חברת דלק עדין שם. אני זוכר את המתדלק הגינגי. הדלק אז היה זול יחסית. זה לא מנע מהם לעשות תרגילי תדלוק. ממול נמצא בנין מרשים עם גרם מדרגות וכניסה מקסימים. היה זה מחסן תרופות של קופת חולים כללית. אני זוכר את אבי הולך לשם, להחליף את ערכת העזרה הראשונה בצבע ירוק שהייתה קבוע במונית. היום המבנה הזה שייך לבית הקבלה וליורשי הרב שרגא פייבל ברג ז"ל. אכן חילוף תפקידים מענין , כשענין התרופה עדין במרכז. נפשות טועות מחפשות תרופות שונות. מעבר לכביש ברחוב בילינסון עמד שנים בנין מפלגת העבודה. היום בנין מגורים עם אנשים רגילים.


דיזי בירוק בן עמי 13 פינת ככר דיזנגוף 11 ליד תחנת הדלק


כיכר צינה דיזינגוף בית מירנבורג בן עמי 11-13

אבא שלי מרחף באויר ואני בוהה  מקפה  דיזי
קפה דיזי היום הוא מקום מאד סימפטי. כשאני בא לסיבוב התאווררות בכיכר אני נוהג לפקוד את המקום. זה יכול להיות בגפי או עם חברים ומשפחה. המקום הזה אחלה מהרבה סיבות. ראשית המיקום שלו שהוא קצת צדדי אבל בעצם די שולט בכל הזוויות של השטח. המיזוג בסדר ואפילו התפריט סביר פלוס. השרות והמגוון בסדר. בדיזי יש גם מכבסה עצמית וייבוש. הריח שמתפשט במקום נהדר. ריח כביסה טוב זה תענוג במיוחד בחורף עם ריחות הטוסט והקפה. הישיבה שם מבחינתי היא צפיה אל העבר והזיכרונות בהם תמיד אני רואה בדימיוני את אבא שלי והמונית. אני צופה אליו והוא מחזיר לי ונעלם. סוג של חלום בהקיץ. לעיתים זה ממש כמו הדמויות של שאגאל שעפות באויר ואני לא מדמיין.


מבט לילי על קולנוע רב חן ופעם הייתה שם תחנת המוניות של אבא שלנו

מראה בשרותים ובמקום הנכון 
השירותים במקום גם בסדר ואפילו מענינים ונקיים. האור די חלש. יש שם מראה מאחורי האסלה שמסבירה לכל גבר מאיפה הוא משתין וגם תזכורת לגודל שלו. לדעתי דבר מאד חשוב ומקורי. אכן מראת פלאים מקורית. שטיפת הידיים מסתימת עם ניגוב במגבות קטנות ואמיתיות הנשלחות לכיבוס אינסופי. פעם הייתה שם גם מחלקה לדיסקים ועוד. היום בדיזי קפה, אוכל ומכבסה. שילוב מעניין. ראיתי את דפני בדיזי כמה פעמים. תמיד אדיבה ויעילה. חיוך טבעי ופנים נעימות. האם זה המתכון למהפכות? העם רוצה צדק חברתי. 

דפני ליף בת 25 עורכת סרטים נאלצה לעזוב את הדירה בה גרה. החוזה הסתיים ומצוקת הדיור הביאה אותה לשדרות רוטשילד מול כיכר התזמורת על שם ליאונרד ברנשטיין ,עם אוהל וקומץ חברים. מאז הכל החל להתגלגל ולצבור תאוצה. בכיכרות אפשר לעשות הרבה דברים. דפני אני מחזיק לך אצבעות ומקווה שתצליחי יחד עם כולנו. 

31/07/2011    דפני ליף וחוכמת הכיכרות פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה