יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

הנגנים מהודו


October 13    2016
כתב ישראל בורוכוב 

חלפו שנתיים מהשחרור הצבאי ועדיין אני מתלבט... הודו או לונדון?
חוסר ההחלטיות הארורה הזו.
לטוס לארץ רחוקה שם הנפש השורשית תטעם מעומק עבר המזרח, או לחילופין קפיצה למקום בו נוצרים צלילי ההווה הלונדוני הפועם.
כשהבנתי, ש׳העבר׳ תמיד ישאר זמין בהודו... בחרתי בבריטים.

לונדון 1974, אגדות המוסיקה בשנים הללו היו בשיאן. חידשו, תססו, השפיעו ובעטו.
במשך שנה הספקתי לפקוד קונצרטים כל הלהקות שתכננתי.
טוב... בערך!
בכל זאת רשימה מכובדת: פינק פלויד: ... The dark side
ג'נסיס (עדיין פיטר גבריאל), לד זפלין, דיפ-פרפל, ג׳טרו טול ועוד כמה...
היו גם להקות שנחשבו אז לפורצות דרך כמו "טנג'רין דרים" ו״גונג״ שבחלוף העיתים החליפו ז׳אנר.
באופן מפתיע בלונדון נחשפתי דווקא לחוויה הודית חזקה.
- שוב הודו!
למעשה הודו התחילה אצלי עוד בילדות - מהסרטים ההם. ואולי גם בהשפעת ׳אמא הודו׳ - הספר של ק. מאיו, שאבי ז״ל היה לעיתים פותח ונאנח מעוצמת ההבנות.

בדרך לא דרך הוזמנתי שם לאירוע מוסיקלי בבית עשירים הודי. ישבתי על כרית מצופה משי והבנתי שאני בהופעה פרטית של החלילן ההודי האגדי סאג'דף.
בית רחב ידיים אוף אוקספורד סטריט. נשים עם פודרה על פניהן, גברים שותים תה מפיץ אדי קרדימון. אנגלית מתקתקה עם גילגולי ראש חמודים. קונצרט לנבחרי הקהילה ההודית שחיה אז בלונדון.
לקראת ההופעה, לבוש בכותנת לבנה כשבידו הבנסורי, חליל הבמבוק ההודי, נכנס הנגן האצילי לחדר תוך כדי השתחוויה עמוקה לקהל.
ההשתחוויה עם כל הגוף הייתה כל כך נדיבה עד קיצונית, שאילו היה מוסיף עוד סנטימטר שניים לעומק כיפופו, היה כבר מתקרב להראות כזוחל על השטיח.
ההתחלה הייתה בשקט ובהתכוונות גדולה.
החלילן נשף בבנסורי בעל הצליל העמוק והפיק לחן איטי בצליל מלא הבעה. מידי פעם ובאופן עדין הוא יצר איזה שינוי בצליל כמו חושף ופותח שער נוסף...
כך לאט, כיאה לתרבות מרחיבת זמן, הוא הוביל את המוסיקה ואת הנגנים לטפס בשלבים ובמעגלים.
עוד ועוד צלילים הצטרפו למנגינה והמוסיקה התחילה להמריא ולהיות יותר ויותר נוכחת.
התוף התפתח והלם, העוצמה טיפסה לאט ובהדרגה כמו במעלה שביל תלול עד שנדמה שהגיעה כבר לקצה שם הכל מלא תכונה להפליא.
בשלב הזה סימן החלילן במבט לנגנים, ובקפיצה חדה הוזנקה הנגינה קדימה למקום אינטנסיבי ומטורף שנשמע כמעט לא הגיוני. הקשבתי מופתע - מוסיקה נפתחת למימד כזה? כמו חשיפה פתאומית למשהו שאני לא מורגל...
במצב הזה כשאני מאזין ומחובר כך למוסיקה כמו נושם אוויר הרים גבוהים, עלו לי בדמיון סיפורים, סיטואציות ותחושות מדוייקות מהעבר, מהחיים הפרטיים שלי. ממש כמו בסרט אישי.
כאילו שהנגן המופלא הזה התחבר עכשיו לשורש מרכזי בסיפור האנושי הכללי, ולכל אחד זה מאיר דברים מדוייקים על עצמו. והסרט האישי שאני מפליג ונע על גליו מתואם עכשיו בשלמות עם מגוון הניואנסים של המוסיקה. וההרגשות שלי זהה מהמוסיקה ומהסיטואציות בסרט.
ואז זה קרה –
זה קרה שוב – וביתר עוצמה.
תוך כדי הדהרה הזאת המאסטר שוב מסמן במבט מכוון לנגנים, ובפריצה פראית המוסיקה נפתחת עוד ובבת אחת מזנקת ל...
נדמה שכל הצופים מזיזים בייחד את הגוף מעט אחורה כמו הגנה אינסטינטיבית מרוח פתאומית.
אצבעות הנגנים מאיצות בתזזית ובחדות מקור הנץ כמו מחוברים להר געש פורץ. כאילו שלא הספיקה הפנורמה מלאת האוזן הזאת, היא עוד מתפרצת ומציפה. לתדהמה הזאת מסלסל החלילן מנגינת ריקוד מטורף נמצא ולא נמצא שכולו תזזית.
וכל מה שנמצא שם בחדר מתאחד. כולל הקהל ואפילו הכלב של בעל הבית והתמונות שעל הקירות כולם כולם מביטים ושומעים ונמצאים ברגע ברור ומאחד ומרחיב נפש מאין כמוהו. ואני יושב כהלום, שומע ורואה ומרגיש שחם לי על הלחיים...
במצב כזה דמעות שואלות?
בדרך חזרה במונית לונדונית המרובעת השחורה גופי קל ותבלין אופטימיות מלטף את כל מחשבותיי. עדיין נתון בחוויה המרוממת. לאט אני מפנים שהדבר העוצמתי הזה שחוויתי לא היה רוקנרול ולא ג׳אז, זו מוסיקה הודית קלאסית.
כעבור קצת יותר משנה המסע הגיע לקיצו וחזרתי ארצה.

במישור המעשי המשכתי להשתתף ולהתפרנס כנגן הקלטות והפקות.
הקיוסק העגול של מרקוס (אללה ירחמו), ליד קולנוע תל-אביב (אללה יז׳כרו) היה נקודת האיסוף המוסכמת לכל ההופעות שיצאו מחוץ לעיר.
קולנוע תל אביב בשנות השישים. 
במרכז התמונה נראה הקיוסק המעוגל בפינת רחובות גליקסון ובילינסון. 
תודה לאמיר שרצר. מתוך תל אביב 100

היום בניין מגורים ופעם קולנוע תל אביב 
והקיוסק של מרכוס שהיה נקודת מיפגש למוזיקאים לפני יציאה להופעות
גליקסון פינת בילינסון תל אביב‎.‎

לפני יציאה לאיזו הופעה פנה אלי שם בחור החלטי כזה בעל מבטא קצת מתגלגל. הוא הציג את עצמו בשם שלמה ברגוזי או משהו דומה ואמר שהלחין מוסיקה להצגה בקאמרי. 
"שמעתי עליך כנגן בס והייתי רוצה שתנגן איתי" אמר.
"מה אתה מנגן?" שאלתי, והוא אחרי הרהור קצר: "מנגינות עם השפעה הודית על קצבים אפריקאיים".
ההגדרה הזאת הספיקה לי לנסוע כבר באותו השבוע עד באר יעקב. להשאר, לתרום מנסיוני ולהיות מהמייסדים של הלהקה המולטי אתנית הראשונה כאן.
את אותה החוויה המוסיקלית מלונדון המשיך להשלים לי עכשיו הכנר ההודי הנפלא שלנו סמסון קמקאר.
לאורך כל התקופה ההיא של שני האלבומים הראשונים שבה יצרנו את הלהקה הזאת שקראנו לה ׳הברירה הטבעית׳. סמסון, שזכיתי להיות השותף הקבוע שלו בנסיעות הרבות כמו בטיסות וחדרי מלון בחו׳ל, הציג והשמיע לי לאורך התקופה ההיא מגוון ממיטב הביצועים של המוסיקה ההודית העשירה והעמוקה הזאת.

כעבור הרבה שנים הזדמן לי יותר מפעם לנסוע להודו.
באחת מהפעמים צורפתי לטיול קבוצתי של חברה׳לך שמתעניינים במקדשים הודיים ומדיטאציות. את הטיול ארגן ידיד שלי.
הייתה לי מן תחושת חופש כי מחוץ לידיד הזה אף אחד שם לא הכיר אותי. לא מעסקי המוסיקה ולא מעניינים אחרים. גם אני לא הכרתי אף אחד.
הבחור ששובץ לחלוק איתי חדר לאורך הטיול; היה בעבר יועץ ב״דאר ישראל״. הוא עלה ארצה מדרום אפריקה. מאז שפרש מעבודתו החל מתרגל מדיטציות.
כבר בהתחלה חשף עצמו כצרכן תרבות, בעיקר של מוסיקה מהמזרח. ״המוסיקה ההודית״ אמר ״היא בעלת יכולות תקשור מהגבוהות ביותר״.
בעיר רישיקש, באכסניה אליה הגענו באותו היום בישרו לנו שבערב ינגנו לנו מוסיקאים הודים אותאנטיים.
היה זה יום ארוך ועמוס של התרוצצויות ברחבי העיר כולל חצי יום בשוק הסואן.
בשוק הזה ניסתה לשכנע אותי חבורת מוכרים שתפקדה כמו שבט מאורגן, שאקנה מהם תוף הודי משומש מסוג 'דהולק'. תוף שבחוצפתי הקשתי עליו מעט כאילו אני בודק אותו. זה הספיק לחבורה לעקוב אחרי ברחבי השוק ולדלוק אחרי עם 'הדהולק' הזה בידם, ולהמשיך עוד אפילו כשיצאתי כבר מתחומי השוק.
כל נסיונות ההתחמקות היצירתיים שלי התבררו כמוכרות וכקטנות עליהם. בסוף נשברתי ורכשתי את התוף.
כאמור בערב בקשתי מהשותף לחדר שאם ארדם, כשתתחיל ההופעה שיעיר אותי.
ברור שנרדמתי...

אחרי זמן, בדיעבד הבנתי שהיה כבר לילה, הוא הגיע בחטף והעיר אותי במהירות, קצת חיוור וחמור סבר מהחוויה שכנראה כבר התחילה.
בפניו הבחנתי גם במעט כעס.
בנשימה אחת וכהרף עין הוא שיחרר שתי מילים, הסתובב ונעלם...
הוא אמר רק: "זה התחיל!"
בפועל נאמרו אמנם שתי מילים, אבל בין המילים היה טעון עוד מידע:
להופעה רגילה, הגיוני שהיה אומר - ההופעה או הקונצרט התחיל.
אבל מה שהתחיל היה חוויה במימד רוחני, לכן מבלי לפרט אמר: 'זה'!
'זה' התחיל.
ויש עוד... באופן בו הוא שחרר את המשפט הקצר מקופלת הייתה גם מחאה. משהו כמו; נאלצתי להעקר משם רק בגלל שמישהו החליט פה לישון.
לפי התכונה שהפגין היה ברור שהולך כאן משהו רציני המוסיקה או 'הזה' שהתחיל שם.
נדבקתי ממנו בחיפזון ותוך דקותיים מהרגע שנעלם, הייתי כבר לבוש ועירני לחלוטין בקומה התחתונה של המבנה.
כל משתתפי הטיול, כשלושים ישראלים, בחורים ובחורות, ישבו שם על הריצפה. מולם, על שמיכה פרחונית בקצה המרוחק של החדר, ישבו וניגנו שני ההודים בעלי תרבושי טורבאן ענקיים לראשם.
בגב הנגנים, לרוחב כל הקיר היה פעור חלון ענק שנשקף ממנו הר פראי ובעל עצמה. הר שחלקים ממנו מוארים בפנסים.
כולם בלי יוצא מן הכלל מקשיבים בריכוז תוך עצימת עיניים בהבעת פנים חושפת בגלוי חוויה נסתרת מעולם אחר.
חלקם נענעו לפי המוסיקה בתנועות הודיות מצד לצד עם הראש. חלקם האחר שקעו במדיטציה עזה עם הבעת פנים תואמת.
כשהגעתי פתחתי מאד בשקט את הדלת. בערך שניים שלושה מהיושבים בכל זאת השגיחו... ברגע הזה הם לא מצאו עתודות לשדר לי פירגון.
להיפך! –
כאילו שמעתי אומרים: חביבי! אם לא ידעת - לא יוצאים ובאים כך באמצע עבודה רוחנית !
הרגשתי בכלל לא וול-קאם ופעלתי בשקט להתמזגות מיידית.
הצלחתי לראות שהרכב המוסיקלי הוא חלילן וזמר.
כפי שסיפרתי, במשך השנים שמעתי הרבה מהמוסיקה ההודית, יצא לי להפגש ולפעמים גם לנגן עם מוסיקאים שחלקם גם מאסטרים הודים. בשיא ׳הקריירה ההודית׳ שלי הוזמנתי לנגן לתכנית טלויזיה עם הכנר האגדי ל. שנקר מלהקת 'שאקטי' בה חבר מתופף העל זאקיר חוסיין.
אך הפעם היה מדובר במשהו מוסיקלי מסוג שונה. כאן בהודו האמיתית נחשפתי למשהו שהפתיע אותי מכיוון בלתי צפוי.
את הידיד שלי, זה שארגן את הטיול, הכרתי עוד מצבא, הוא היה קצין מצטיין ורציני.
העובדות הפחות ידועות אודותיו הן שאחרי הצבא הוא נסע בפעם הראשונה לחו"ל.
בשונה ממני הוא לא היה צריך להתלבט, נחת ישר בהודו. די מהר הגיע לאיזה אשראם שם תירגל והפנים את רעיון ההמנעות ממאמץ מחשבתי מיותר. הילד שבתוכו נוכח להזכר תחת ההדרכה, שאם עוזבים את סיבוכי החישובים וההחלטות, אז משתחררים מהפחדים מהן נולדות רק עכבות וכו' וכו'. והכל הופך יותר פשוט, בריא, מרחיב נפש ומהנה.
ספקנים יאמרו שבאשראם הודי שמספק חיי חברה חפשיים וכיפיים, עם אוכל בריא, לינה ומינימום דאגות, בתנאים כאלה הרבה רעיונות של חיים אלטרנטיביים יכולים לעבוד בהנאה ובהצלחה.
כך או אחרת המסגרת החברתית התומכת סייעה לו לשנות כוון ולהתנהל ״נכון״.
הוא זנח את ההתלבטות בעניין תכניותיו לאוניברסיטה והשתחרר מהלחץ שרבץ. כשאין רדיפה אחר מעמד, השכלה ועושר, כשאין ציפיות, מתגלה הרבה הרבה יש! והוא מרגיש את זה כאן ועכשיו.
מכיון שבכל זאת היה קצין שעבר גם הכשרה ׳בלהזיז' אנשים, בקלות הצליח לארגן טיולים - טיולים משודרגים להודו.
בחזרה לחברים ולנגנים ההודים: - מהר מאד ראיתי שצמד הנגנים גבוהי התרבוש עם כלי הנגינה - אלה שהצליחו להשפיע על החברֶ'ה שלנו חוויה כל כך עמוקה עד טילטול ההכרה, הם בעצם לא פחות ולא יותר משני מעמידי פנים ומתחזים שבמקרה הטוב התחילו לאחוז בכלי נגינה רק לפני כמה שבועות. חובבים מתחילים שממש בקושי יודעים להפיק צליל יציב.
אבל כן, תוך כדי שהם ציפצפו בחליל וזייפו קולות, הם לא שכחו לעשות תנועות עמוקות ונמרצות עם הראש ולגלגל בעיניים כנתונים בחווית עומק. כאילו הם משדרים לפחות ממרגלות כסאו של ראש האלילים שיווה.
בטח יש איזה משפט עסיסי ביידיש שיכול לתאר באופן חריף ומדוייק סיטואציה מסוג כזה; חבורת נבעכים שעוברת חוויה חוץ גופית ממש בהנהגתם של מתחזים כאלה. בכל אופן כאן המשותף בין הנגנים למוסיקה היו אך רק הלבוש ותנועות הראש.

יותר מאוחר, אחר שקיימתי את חובת מצפוני ותיארתי בפני הקצין/ידיד שלי את מה שראיתי וחוויתי ב״קונצרט״, הוא נשבר וחשף בפני את השתלשלות הדברים;
עוד בארץ, כאחת האטרקציות לנרשמים לטיול - הובטח מופע חי של מוסיקה הודית אותאנטית.
מנהל האכסניה ברישיקש, שנתבקש להשיג להקת נגני מוסיקה קלאסית הודית, בדק ואמר שתשלום ללהקה כזאת מגיע למאה דולר (בארץ אגב, מאה דולר זה רק חצי מתעריף המינימום שמשלמים לנגַן רגיל אחד). הרי כל ישראלי, מתנדב להכריז בכל הזדמנות שבהודו הכל זול! ממש גרושים!
"מ א ה ד ו ל ר ?" אמר הבחור שלנו בהטעמה תוך שהוא מרים את קולו ומשים עצמו כמתעלף.
"תביא משהוא... לא... לא צריך ראווי שנקאר!, זה לא טיול של מיליונרררים כאן! משהו חפיף - תביא איזה שניים פשוטים. יללה! מקסימום עשרים דולר !
בעל האכסניה לא עמד במתקפה הממוקדת מהקצונה הישראלית. ואחרי העמלה שכמובן חתך לעצמו ושבלעה את רוב התקציב המצומק, הוא כבר קימבן משהו.
לפני כמה ימים שמע צפצופי חליל ספק קצביים מחצר העובדים שמאחרי המטבח. הוא ניגש וסגר שם דיל מהיר, ואת התבשיל שנרקח כאמור אכלו כבר יועץ הדאר ושאר משתתפי הטיול הרוחני.
כדי למתן גיחוך ולהשאר מאופק כלפי חוץ, בחרתי בעמדת הצופה במופע תיאטרון אבסורד. זה כמעט עבד... אבל המחשבות... המחשבות.
התחדדה לי התובנה אודות מקומה של ״ההילה״ שסביב המוסיקה, עד כמה היא בעצם ברת השפעה על ״החוויה המוסיקלית״ של המאזין.
מצד אחד יש את המוסיקה נטו, ומצד שני שאר הדברים שמסביב: הטרנד, הסגנון, האליל התורן, הדימוי, התאורה, הלבוש וכד׳; כל אלה מהווים את ההילה שסביב למוסיקה.
במפגש הזה כאן, נוצרו תנאים שההילה בלבד היא שיצרה את כל החוויה המוסיקלית.
...החבר׳ה נמצאים עכשיו בארץ רחוקה וקסומה שהמוסיקה בה ידועה בעמקותה. עכשיו כאן מול הדבר האותנטי עצמו, נגנים הודים אמיתיים עם לבוש ותנועות מעולם שונה. אפילו ציפצופי חליל וחירחורי שירה מותמרים לחוויה מוסיקלית נשגבה.
כדי ליצור רושם מכובד צמד האוחזים בכלי הנגינה לקחו גם את הזמן ההודי. מובן שבלי התוכן הראוי נותרה לקהל למעשה רק קליפת זמן.
אחרי שבפועל חלף כבר די זמן כזה נדמה היה שאצל חלק מהחברים נשחק מעט המרץ להמשיך ולגלגל את הראש באינטנסיביות כמו בהתחלה. חלקם אפילו הרשו לעצמם לפקוח עיניים ולבהות בעירנות מה בהר שנשקף מהחלון.
בשלב זה חשבתי שהבשיל הזמן תוך שנזכרתי בתוף שקניתי היום ושנמצא עכשיו בחדר. קמתי לאט וכעבור כמה דקות חזרתי עם התוף בידי.
נראה היה שהחבר'ה לא מספיק מאופקים לשאת את החוצפה שהפגנתי. עפו שם ליחשושים נרגזים: מה! הישראלון הפישר הזה באמת יעז עכשיו ללכת ולחלל לנו את החוויה הזאת?
ידעתי שרק הנימוס ״והשאנטי״ הנהוג כאן עוצר חלק מהחברים מלחטוף לי את התוף מהיד ולמשוך אותי מיד למטה לשבת איתם בשקט על הריצפה.
לעומתם, צמד הנגנים בקצה החדר, כשראו אותי עם התוף ביד, תלו בי עיניים כבקרש הצלה. ללא עיכוב ובתנועות ידיים נמרצות הם סימנו: בוא בוא הצטרף, נו... ! עכשיו... כן כן עכשיו... בוא בוא!
הצטרפתי לשבת בשורה אחת על השמיכה הפרחונית עם צמד החמד, פני מופנות לקהל שמעולם לא ניצבתי מול עויין ממנו.
התרכזתי במה שקורה פה עכשיו. נזכרתי באסטרולוג שישבתי מולו היום בשוק ושאמר לי שהתרומה החזקה ביותר ליצירת איזון היא מחשבות חיוביות. דמיינתי שאני שומע מוסיקה הודית מקסימה. ביני לבין עצמי ניגנתי בדמיון את תפקידי התוף, ובשנייה הראויה פצחתי במעבר תופים אינטנסיבי שנראה שהרחיב את האישונים אצל הנגנים והשומעים.
גם אותי הפתיע המעבר הדרמטי שיצא לי מהידיים.
אי הנוחות שאחזה בי עד לפני זמן קצר התפוגגה ונעלמה. מעודד מהתוצאה המשכתי במקצב הודי תוסס... משהו ברור החל להתפשט על הבמה. הנגנים, אחרי התאוששות קצרה התחברו בהתלהבות כמו ילדים שקבלו כרטיס כניסה ללונפארק. החלילן הצטרף לקצב במנגינה בעלת משפט חוזר עם סילסול ולחן מעגלי, כנראה מהסוג שהוא מנגן בחצר המטבח.
הזמר, לפי פעימות החליל והתוף, פצח באיזה שיר מקרטע ושמח.
הכל בייחד צלצל מהודק ומפתיע.
אפילו המתנגדים העקשנים מהקהל לא נשארו אדישים... כשראו מה קורה עם הנגנים, קבלו לגיטימציה להתחבר לתפנית המפתיעה. בהדרגה נסחפו כולם עד שבהמשך, לקראת הסוף גם קמו על הרגליים והתחברו לחגיגת מחול ספונטני וסוער.
בכל זאת... ״ההתעלות״ הזו שזכו לה החברים בחלק הראשון. בחלק השקט והמדיטטיבי עם צליל החליל הטועה... ההתעלות הזו נראה שצרבה בהם חוויה רוחנית בלתי נשכחת.

על אף השנים שחלפו, לדעתי אפילו היום, אם תשאלו מי מהם מתי בחייו עבר חוויה מוסיקלית עמוקה? סביר שחלקם יצביע על אותה מוסיקה רוחנית שנגנו צמד הודים גבוהי תרבוש, ברישיקש שבהודו למרגלות ההר הגבוה.

כתב ישראל בורוכוב 2014

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה