סיפור על מכתב שנשלח ללא כתובת; כפר יהודי שתושביו נספו; וגילוי משפחתי כעבור חמישים שנה.
היום (26.8.2018) לפני 76 שנה הושמדו כל תושביה היהודים של
סלישץ' זוטא, מושבה חקלאית קטנה של יהודים במזרח פולין/מערב אוקראינה, כ – 700 במספר, שהיו רוב תושבי הכפר.
במאי 1991 כשהייתי בשליחות השומר הצעיר בטורונטו, קנדה, הגיע אלי פקס מאחי בארץ, ובו הוא כותב שקיבל מכתב מאוקראינה, בריה"מ, שהיה ממוען אל "יצחק דיכטר, ישראל". המכתב כתוב רוסית, והגיע דרך הסוכנות היהודית וקשריה החדשים בבריה"מ. אמרתי, טוב.. ניקח את המכתב אל הדוד זליג ודודה חנה בדטרויט, ארה"ב, אליהם אנחנו מוזמנים לערב חג שבועות בעוד כשלושה שבועות. אולי הם יודעים רוסית, יקראו ויאמרו לנו מה כתוב במכתב.
זליג ספילברג מדטרויט הוא לא באמת דוד, אלא בן דוד שני של אבא שלי, מצד אמו. אבל בפועל הוא בין היחידים שנותרו לאבא, ואבא שלי היה הקרוב היחיד שנותר לו. לכן, אחרי שגילו זה את זה בשנות החמישים אחרי המלחמה, המרחק בין דטרויט למענית כבר לא היה גדול כל כך.
ה"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו היה הבילוי האולטימטיבי במוצ"ש של שנות החמישים והשישים הראשונות, בשעה 8 בערב. לאבא היתה מחברת, והוא רשם כל זמן שידור השמות. רק בשנות השבעים, כשלמדתי ערבית בגבעת חביבה, הצטמררתי לגלות תכניות רדיו דומות בערבית, לפלסטינים אחרי הנכבה. אבא מצא בני דודים שניים, ממשפחות אחרות, אבל דיכטר, ממש, מאותה מושבה חקלאית במערב אוקראינה, לא מצא. נותרנו הדיכטרים היחידים, אחי ואני שנושאים את השם של אותה משפחה קטנה. אבא גם מעולם לא שמע בדיוק מה קרה באותו היום בסלישץ' זוטא, שבסופו לא היו בה כבר יהודים, וגם המעיט מאד בשיחה בעניין זה.
אז בחג השבועות 1991 הגענו מטורונטו אל הקרובים בדטרויט, מהלך 4 שעות נסיעה בלבד, והם קיבלו אותנו בשמחה עם כל המשפחה הגדולה שגידלו – בת וחמישה נכדים ונינים, ושולחן ערב חג ארוך ערוך. בעת ההכנות לפני הארוחה הראיתי לקשישים את המכתב. הם קראו, התיישבו במקומם במטבח, דמעו מהתרגשות והתחילו למלמל.. "הרי זה זלמן דיכטר... בן דוד של אבא שלך.. הוא חי בדונייצק, בריה"מ". היה במכתב מספר טלפון והם התקשרו. כעבור עשר דקות כבר הייתה מיני-מריבה משפחתית "קחי את השפופרת.. אני כבר לא יכול לדבר איתו..". הבנתי שהאיש התחתן עם לא-יהודייה.. נו.. נו.
אבל זה לא פגם בהתרגשות הגילוי המסעיר. סוף סוף הגענו אל שולחן הארוחה, ועד סופה, שעתיים מאוחר יותר, ואחרי עוד כמה טלפונים, "נולד" עוד דיכטר, בשם אבא דיכטר, הפעם במונטריאול. כך בערב חג שבועות 1991 הפכנו משני דיכטרים שמקורם בסלישץ' זוטא לארבעה דיכטרים.
כעבור כשבועיים נסעתי למונטריאול, לפגוש את בן-הדוד החדש של אבא שלי. הוא קיבל אותי בחברת כעשרה בני משפחה וקרובים אחרים, התקיים טקס שיחת הטלפון לזלמן דיכטר בדונייצק בריה"מ, ואחרי שהלכו האורחים נשארנו שנינו. אז, תוך שתיית כמה וכמה כוסיות וודקה, באנגלית רצוצה וטבולה ביידיש עם שיבוצים בפולנית והרבה בכי, שמעתי את הסיפור שאבא דיכטר סיפר, ואבא שלי לא זכה לשמוע:
באותו היום לא היו בכלל גרמנים בכפר. הגיעו אוקראינים רבים, מאורגנים במליציה צבאית, ותבעו מיהודי הכפר לצאת ליער. בדרך ליער, בשיירה של מאות ילדים נשים וגברים וזקנים שהובלה באיומי נשק, הוא (אבא דיכטר) ובן דודו זלמן דיכטר, שהיו נערים, הביטו זה והחליטו לברוח. בבת אחת שניהם רצו אל בין העצים, במרחק של כחמישים מטר זה מזה. האוקראינים ירו אחרי שניהם. כל אחד משניהם היה בטוח שהשני נהרג, והמשיך לרוץ. אבא דיכטר בירר לאחר מעשה ושמע שכולם נורו ונפלו אל תוך בור ענק ביער. את זלמן לא מצא.
הוא המשיך לתעות ביערות ולהתחבא בכפרים, גם בשנים שאחרי המלחמה נשאר בפולין וגר בברוסלאב. רק בתחילת שנות 1960 גילה את פרץ דיכטר, שכמו זליג ספילברג הגיע לאמריקה בתחילת שנות העשרים. פרץ דיכטר המשיך מסורת של הדיכטרים מאוקראינה כבנאי והיה קבלן בניין במונטריאול. אבא דיכטר הצטרף אליו, השתקם וחי חיים טובים.
ואילו זלמן דיכטר, ברח לכיוון השני ביער, הצטרף לפרטיזנים רוסים, ובהמשך התגייס לצבא האדום ולחם נגד גרמניה. לאחר מכן השתקע בדונייצק, התחתן ונולדו לו שני ילדים ומהם נכדים. כשנפתחו השערים של בריה"מ ליהודים, בשנת 1990, הוא שלח מכתב אל אבא שלי עם הסוכנות כי זכר שהיה דיכטר אחד שיצא מסלישץ זוטא באוגוסט 1939, רגע לפני הפלישה של גרמניה לפולין. זה היה אבא שלי. המכתב הגיע שלוש שנים לאחר מותו, ואני נשארתי לשמוע את הסיפור.
כתב -
שלום (שולי) דיכטר יליד 1955 חבר קיבוץ מענית, אב לשלושה וסב לעשרה.
בעבר, מנכ״ל של עמותות בתחום היחסים בין יהודים לערבים. כיום - יועץ ומלווה מנכ״לי.יות ארגונים בתחום זה; מייסד-שותף של מרכז ״ניסאן״ לחברה משותפת במכון ון ליר, ועורך-שותף (עם ד״ר אמיר פאח׳ורי) של הלקסיקון לחברה משותפת (בכתובים).
